כולנו (או לפחות, כל מי שיצר טבלה ב- DB) מכיר את הרגע שבו הוא מגיע לקבוע data type של עמודה טקסטואלית, בוחר varchar/nvarchar וצריך לקבוע את הגודל המקסימלי. האם לשים 10? 20? 100? הרי אף אחד לא יודע מה יילד יום. וכשלא יודעים מה יקרה – יש כאלה שפשוט בוחרים ללכת על המקסימום. וככה נולדות להן הרבה עמודות nvarchar(max) / varchar(max), כי הרי למה להגביל היום ולחטוף את השגיאה של string or binary data would be truncated מתישהו בעתיד?
דרך נוספת שבה עמודות כאלה נולדות – היא משימוש ב- Entity Framework Code First ושאר ה-ORM-ים. אם מגדירים string property במודל, ומייצרים ממנו באמצעות EF Code First טבלה, אז Entity Framework שואף לשמר את ההתנהגות של System.String, שאינו מוגבל באורכו, ולכן מגדיר את העמודה בתור nvarchar(max) (ניתן כמובן להשתמש ב- StringLengthAttribute כדי להגדיר אורך שונה, אבל זאת פעולה נוספת, שהרבה מפתחים לא עושים).… להמשך קריאה

מזה מספר שנים, SQL Server מציע באופן מובנה יכולת של Data Compression. מדור ביכולת לדחיסת המידע בטבלאות ואינדקסים, בין אם “רגילים” (row store) או clustered / nonclusted columnstore indexes.
כאשר מדובר על דחיסה של אינדקסים “רגילים” – אנחנו יכולים לבחור בין דחיסה ברמת השורה – שהיא בעיקרה רלוונטית ל- fixed length data types, שהשמירה שלהם נעשית יותר יעילה במקום,  או ב- page level compression שמבצע בפועל row level compression של כלל השורות באותו ה- page, ומעל זה מוסיף רובד של prefix compression (שמקטין את הנפח במידה שיש ערכים מייצגים בעמודות, או לחלופין תחיליות משותפות) ו- dictionary compression (שמחליף ערכים חוזרים בהפנייה למילון שנשמר כחלק מה- metadata, ומקטין את הנפח במידה שיש חזרתיות גבוהה של ערכים ברמת ה- page).
בין אם משתמשים ב- row level compression או ב- page level compression, מופעלת גם היכולת של unicode compression שמקטינה את הנפח במידה שהעמודה מוגדרת בתור nvarchar או nchar, אולם בפועל עיקר הטקסט שבו נעשה שימוש לא באמת מתפרס על ה-2 בתים שמוקצים ב- UCS-2 לכל תו (כלומר, לאחר הדחיסה מתקבלת התנהגות שמזכירה יותר את UTF-16 במובן שלא נדרשים בפועל תמיד 2 בתים לכל תו, אלא ניתן להסתפק בתו בודד).… להמשך קריאה